<h1>מרדכי הלכ' מקואות סימן תשמ"ח</h1>
<h2>דף נה:</h2>
[נדה ס"ו ע"ב] אשה לא תטבול בנמל כו', כדפי' האלפס, וכן פי' רבי' חננאל, וכן הרא"ם. ולא גרסינן ביה אע"ג דהשתא ליכא (אימר בדדנאני) [אימור בדריוני] נפל. ורש"י פי' בנמל, יש מקומות בשפת הים כעין חפירות שבהם מבריחין את הספינות מפני רוח סערה שבים, והטעם מפני שבכל מקום שהוא חנייה לספינות משפשפות לקרקע, ובכל חפירה יש בהן טיט ונכנס בין אצבעות רגליה וחוצץ. ואע"ג דהשתא בשעת עלייתה מן המים ליכא טיט בין רגליה, אפ"ה לא עלתה לה טבילה, שמא מדריוני נפל, גלי הים שטפוהו מרגליה. וכן פירש רש"י גבי שמואל דעבד לבנתיה מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי, מפני שהארץ לחה היא כמו טיט, והיו פורסות המחצלות תחת רגליהם בנהר כדי שלא יכנס הטיט בין אצבעותיהן והוי חציצה. הלכך כל מקום שהטיט מעורב במים כל כך שאין פרה שוחה ושותה מהן, אין עליהן תורת מים. והכי נמי אמרינן בפ"ב דזבחים [כ"ב ע"א] למעוטי מאי אי לימא למעוטי טיט הנרוק, היכי דמי אי פרה שוחה ושותה הימנו אפילו (למקוה) [לרביעית] [לרביע] נמי (לא), ואי אין פרה שותה הימנו אפילו (לרביעית) למקוה נמי [לא]. ואע"פ שיש מים מרובים שיעור טבילה לבד הטיט, כיון שהטיט עבה שאין פרה שותה הימנו א"כ הוה ליה ההוא מקום יבשה גמורה. טיט הנרוק, שהוא ראוי להריק מכלי אל כלי, כפירש"י בפ"ק דסוכה [י"ט ע"ב]. נתנה תבשיל לבנה וטבלה, פירוש שלא עיינה בידיה קודם טבילה. ריבדא דכוסילתא, פירוש קיבוץ דם שעל נקבי ההיקז והוא כעין חטטין. עד תלתא יומי שהקיז לא חייץ, דלח הוא הדם שעל גבו ונכנס בו מים, כדאמרינן התם [תוספתא מקואות פ"ו ה"ה] הדם הדיו והחלב, יבשים חוצצין לחין אין חוצצין. מכאן ואילך חייצי, שנעשה יבש ונדבק בדוחק על הבשר ואפילו אם יצטער אם יסיר הגלד מעל גבי המכה, או אבעבועות שחין דאין דעתו להסיר עתה וקרוי אינו מקפיד, מ"מ רגילות הוא להסיר הכל, או שתמתין שתתרפא ותוכל להסיר. כל זה פירש (רש"י) [ר"י] בתשובה. לפלוף שבעין, אע"ג דבמסכת [מקוואות [פ"ט מ"ב] תנן] לפלוף שבעין אינו חוצץ, ואין מפליג בין לח ויבש, מ"מ בלח מיירי, ולא חש לפרש דסתמו לח הוי שהדמעה מלחלחו, אבל לפלוף שחוץ לעין סתמו יבש וחוצץ. [ושיעור יבשותו] משהתחיל לרוק, להיות ירקרק. כוחל שבתוך העין, מחמת שהדמעה מצויה בעין הוי כוחל שבעין לח ואינו חוצץ. עצמה, סגרה עיניה ביותר, שעפעפי התחתון על גב הבשר. פתחה עיניה ביותר, [שנכפף] עפעף העליון למעלה ע"ג הבשר ואין המים יכולין לבא דרך שם. כי איתמר כל הני שמועות, חומרות דפתחה או עצמה וליפלוף שבעין, לטהרות אבל לא לבעלה, דלא החמירו אלא כי הא דריש לקיש מצריכה שתטבול דרך גדילתה, פירוש דרך רגילתה להיות גדילה שרגילה לגדל, מכאן ואילך בית הסתרים הוא ואין קפידא אם אין מים באים שם רק שיהא ראוי לביאת מים, כדתנן [נגעים פ"ב מ"ד] גבי כהן הרואה את הנגעים האיש עומד ערום לפני הכהן ומחזר פניו לכהן ומגביה זרועותיו כדרך שמגביה העודר בשדה כדי שיראה בית השחי שלו ובטנו שלפניו, וכשיש נגע לאחריו בבית סתריו הופך גבו לכהן וכופף קומתו כדרך שכופף בשעה שמוסק זיתיו כשמפילן מן הזית ולוקט בארץ, מה שיכול לראות, כך בבית הסתרים רואה, יותר על כן אין צריך. [אשה נראית] כאורגת שפושטת זרועותיה, מניקה בנה צריכה להגביה דדיה, וכן לענין טבילה. וכתב הרא"ם בספרו הא דמסקינן ה"מ לטהרות אבל לבעלה לא, הני מילי דיעבד, אבל לכתחלה אפילו לבעלה צריכה כל הני חומרות. פתחה עיניה ביותר כו' לא עלתה לה טבילה. כתוב בספרים אחר כך ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, כי אתמר ה"מ לטהרות אבל לבעלה לא כדאמר ר"ל כו', פירש רש"י [נ"א וכתב רש"י בתשובה אחרת דלא גרסינן וכו'. ג"מ. וכ"כ הב"ח] דלא גרסינן ליה דמה שייך ריש לקיש להני דלעיל. ותו דכל דלעיל בבבל היו ושם לא היו עסוקים בטהרות. ותו אי לטהרות איירי שמעתין אמאי נקט (בכולה שמעתא) בכולהו לשון נקבה, דנקט אשה לא תעמוד על כלי חרס, [ולא תטבול] בנמל, ונתנה תבשיל לבנה, ופתחה עיניה. ותו דאמרינן בהחולץ [יבמות מ"ז ע"ב] כל דבר החוצץ בטבילה חוצץ בגר ועבד משוחרר ובנדה, משמע דטבילה לטהרות ונדה שוין. ור"ת גריס לה, וכן פירש רבינו חננאל, ושאלתות, וה"ג, ובהלכות נדה שפירש רב סעדיה גאון כתב [ומכלי חרס] ואילך קאי לטהרות. וגם אומר ר"ת דעל כרחך גבי דין טבילה איכא חילוק בין טהרות לבעלה, דלעיל אמרינן דבית הסתרים אינן צריכין שיבואו בהם מים, ובמסכת מקואות פרק תשיעי [מ"ב] תנן ומייתי לה (ואשמועינן דלעיל) [לעיל] בשמעתין באלפס, בית הסתרים באשה חוצצין, [אלמא בעינן ביאת מים], אלא התם לטהרות והכא לבעלה.
